NAAMA GRYNBAUM

ההחלטה לטוס לויאטנם לבד הייתה שלי. אברהם רצה להצטרף אלי, אבל באהבה, לו ולעצמי, סירבתי. הוא יצטרף אחר כך. ארזתי מוצ׳ילה, תיק קטן - לא כל כך קטן.. בכל זאת צלמת-, ונסעתי. מוכנה לכל מה שיגיע בדרך- חרדות, בדידות, בלבול, חוסר אונים. אולי גם שמחה. מצויידת בקבלה עצמית ונשימות עמוקות יצאתי לדרך.
עוד לפני שנסעתי, ידעתי שבכוונתי לבלות לפחות כמה ימים בבית מקומי, לעשות איזו סדרת סטילס דוקומנטרית. לא ידעתי מה, איפה, מי. רק ידעתי שאעשה את זה.
הגעתי לויאטנם, ביליתי כמה ימים בהוסטל בג׳ונגל, בין הרים ונהרות בו צילמתי את המקום תמורת לינה, עשיתי טרק של 3 ימים על אופנוע בהרים האדירים של צפון ויאטנם, ולאחר מכן- הגעתי למיי.
מיי, גרה בכפר הו טאו, השוכן ליד העיר סאפה בצפון ויאטנם. היא בת 36, יש לה ולבעלה ג׳יים 3 ילדים שהגדולה בהם בת 19.
התארחתי בביתה של מיי כמה ימים. הבית בכפר, שהיה בנוי מלבנים אדומות, היה מלא שמחה. מיי החמה עם החיוך שלא יורד מפניה, בן, בנה הקטן והסקרן שרק מחכה שיגיעו אורחים, סי, גיסתה, שמכינה את האוכל הכי טעים שיש, ובעלת הצחוק הכי מדבק ששמעתי, ג׳יים, בעלה של מיי, שיושב בשקט ובריכוז ומכין תכשיטים עדינים ויפהפיים מנחושת, ועוד בני משפחה שבאים והולכים כל הזמן.

בבקרים, מיי ואני טיילנו בהרים מסביב לכפר- ירדנו במורד ההר עד לנהר, טיפסנו עד ליער במבוקים, והתהלכנו בין טרסות האורז. אבל כמובן שאני, כמו שאני, יותר התעניינתי במקום בירוק הבוהק, טרסות האורז המסודרות אחת אחת במורדות ההרים, בנהרות והיערות המרשימים- מצאתי הרבה יותר עניין באנשים.
הטוסטוס ועליו 5 תינוקות ואישה, הילד שמוביל את הבאפלו שגודלו פי 7 ממנו אל הדיר, התינוק שמשחק בקרש עץ ברחוב, הילדים בבית הספר. להתהלך בכפר, בעליות ובירידות, תרנגולות, ברווזים, כלבים, ילדים- קטנים וגדולים, באפלואים עצומים, חבלי כביסה, נשים תופרות. הצבעים, הריחות, אוויר ההרים הצלול-
והכל עטוף בהרים עצומים כשבראשם יערות, ובמורדם טרסות אורז מסודרות אחת אחת עד לנהר.

בערבים, עמלנו יחד להכין ארוחת ערב ויאטנמית מן המניין. חלק מהירקות קנינו בחנות בכפר, וחלק מהגינה של מיי. לפני ארוחת הערב, מגיעים וואן וסי (אחיה וגיסתה של מיי), יחד אנחנו מכינים ספרינג רולס מטוגנים, מורנינג גלורי מאודה, טופו עם עגבניות, עוף וחזיר (למי שהוא לא אני..) וכמובן הרים של אורז. מתיישבים כולם יחד לאכול, ואיך אפשר שלא- אין ארוחה בויאטנם בלי זה- happy water ! הלוא הוא יין אורז.
אחרי הארוחה משחקים קלפים שעות, שעות בהן אין שום הפרשי שפה או תרבות. משחק זה משחק, מנצח זה מנצח, רמאות זו רמאות, וחיוך וצחוק שלא יורד מהפנים.

 

באחד הימים, רציתי לתת למיי קצת מנוחה ממני והלכתי לטייל לבד. עליתי במעלה הכפר, פניתי שמאלה לכיוון טרסות האורז הקרובות, והתחלתי לשוטט.  התיישבתי על אחת הטרסות, וישבתי שעה קלה בשקט מול הנוף המדהים שלמולי. מדי פעם עברה קבוצת באפלואים, הסתכלו עלי, הסתקרנו. דיברו איתי עם העיניים, והמשיכו לדרכם.
לאחר זמן מה, עברה אישה מבוגרת. ראיתי שהיא מסתכלת עלי, לא הספקתי להגיד משהו, היא כבר הצביעה על המצלמה שלי, לקחה אותי איתה בשילוב ידיים וחיוך מאוזן לאוזן, וסימנה לי שהיא רוצה להראות לי משהו. סו, כך היא אמרה שקוראים לה.
הלכתי איתה בידיים משולבות כמה דקות, עד שהגענו לבקתה קטנה, בגודל חדר, שלידה גינת ירק ענקית. בין גינת הירק לבקתה, עמדה נדנדת עץ גבוהה וגדולה.
סו הכניסה את המפתח לחור המנעול, ופתחה את הדלת. זה היה חדר קטן וחשוך, בו הייתה מיטה עם כילה, מקרר קטן, קצת בקבוקי מים, ושידה קטנה. ליד המיטה, מולנו, הייתה עוד דלת. סו פתחה את הדלת השניה, והזמינה אותי לצאת משם איתה. מעבר לדלת הייתה מרפסת קטנה, עשויה כולה במבוקים, שכל רגע מרגיש שעומדים להישבר. הנוף שנגלה אלי היה עוצר נשימה. כל ההרים הסובבים את הכפר, הנהר, הטרסות, הכל היה מולי. ושקט. רק סו ליידי מקפצצת משמחה שהיא יכלה להראות לי את הנוף הזה, שמחה מהאורחת שפגשה בדרך והגיעה איתה לביתה. אני מסתכלת אליה במבטים של פליאה, וכך אנחנו יושבות בלי מילים, שתינו במרפסת (אם אפשר לקרוא לה כך) של סו.
לאחר זמן מה אני שומעת קולות של ילדים. אני רואה מהשביל ילדים רצים לעבר הבקתה, ישר לנדנדה. מסו אני מבינה שכל יום אחרי בית הספר, קבוע, לפני שהם מגיעים הביתה, ילדי הכפר רצים מהר אל הנדנדה של סו. הם משחקים, והיא לידם מכינה חוטים לצמידים משערות התירס. כך כל יום.

לאחר שהילדים הולכים לבתיהם, אני נשארת עם סו עוד כמה דקות, ומודה לה על ההזמנה והאירוח. היא נותנת לי צמיד שהכינה, ואני חוזרת לביתה של מיי, אל עוד ארוחת ערב, מאושרת מהחוויה שחוויתי בשעות האחרונות. 

 

 

את הימים האלו תיעדתי בליבי ובעדשתי, בסדרת הצילומים שלפניכם.
מיי הכניסה אותי לחייה לימים ספורים, ואני מודה לה על כך יותר מכל.