NAAMA GRYNBAUM

בביקורי בעיירה פושקר, שבמדינת ראג׳סטן שבהודו, פגשתי במקרה את לטיטיה. בשיחה המקרית היא סיפרה לי שהיא הקימה כאן בית ספר לילדים עם מוגבלויות מכל הסוגים.
אמרתי שאשמח להגיע לצלם.
הגעתי לאחר כמה ימים לבית הספר, זה היה יום שישי. לטיטיה אספה אותי על הטוסטוס שלה, והגענו לבית שלה. סליחה, בית הספר שלה.
בית הספר היה במיקום אחר, וכשלקחו מהם את האדמה, ולא מצאה אדמה אחרת- נתנה את ביתה, בית הבוץ שלה שהיא ומשפחתה בנו בעצמם, והפכה אותו לבית הספר. והפכה את מה שהיה סוג של המחסן שלה- לביתה החדש.
כשנכנסנו קיבלו את פני ילדים וילדות, בכל הגילאים. בחיבוקים, חיוכים ואהבה.
עוד קיבלה את פני המנהלת, לבושה בסארי, בירכה אותי לשלום.
הגעתי לשם כמה ימים לפני שחוגגים בהודו את חג ההולי, חג בו כל הרחובות מלאים אנשים שזורקים אבקות צבע ומים אחד על השני.

לכן זה היה היום בו חגגו את ההולי בבית הספר, בצורה קטנה יותר.
הילדים הפרידו עלי כותרת מפרחים, והכינו סלסלאות עם פרחים מופרדים לפי צבעים.
בסוף היום, בזמן חגיגות ההולי, זרקו אחד על השני עלי כותרת בצבעים שונים, לסמל את חג הצבעים.
לקראת הסוף, הכינו להם המורים קערות עם אבקות צבעים טבעיות, והתחילו בחגיגות ההולי. מוזיקה, ריקודים, רובי מים קטנים, וצבעים בכל מקום.
זה השלב שעטפתי את המצלמה שלי בשקית שחורה שמצאתי, ונכנסתי להמולה.
הצוות החינוכי עשה הכל רק כדי שלילדים יהיה חיוך על הפנים בחג, הכל רק כדי לשמח אותם.
אני בטוחה שהם חוזרים הביתה למציאות לא פשוטה, אבל עם ביטחון חברתי וחינוכי עצום.

—--

התמונות הבאות הן מההכנות לחג ההולי. בחג נהוג לזרוק צבעים (לא בריאים ומזיקים לעור ולעיניים) אחד על השני, אבל מכיוון שמדובר בילדים רגישים יותר- בבית הספר העדיפו ברוב חגיגת זריקת הצבעים להשתמש בעלי כותרת בצבעים שונים, ובאבקות צבעים טבעיות. כל היום עמלו הילדים והפרידו עלי כותרת לסלסלאות שונות המסודרות לפי הצבעים. 

—---

בזמן ארוחת הצהריים, כל הילדים מתיישבים יחד בצורה מסודרת בשולחן ארוך. עוזרים אחד לשני, תחושת המשפחה גדלה, וכך גם תחושת האח הבוגר- הגדולים עוזרים לקטנים, עוזרים לאכול, עוזרים לשבת, ובסוף גם לנקות את הכלים.

—------

ביום שבו הגעתי, כמו שנאמר קודם לכן, חגגו את חג ההולי בבית הספר.
הצוות הושיב את כל הילדים המתרגשים בחצר, והתכוננו לחגיגות זריקת העלי הכותרת, הצבעים והמים.

 

—---------
בתחילת כל יום ובסופו, הוואן הבית- ספרי לוקח את כל הילדים לבתיהם. הילדים גרים בפושקר, ובכפרים סביבה. להורים אין את היכולת הכלכלית כל יום לקחת ולהחזיר את הילדים, ולכן קנתה לטיטיה את הואן. בנאגלות שלוקחות יותר משעתיים, כל יום לוקחים ומחזירים הצוות את הילדים מהבתים וחזרה.